Shmita שׁמִיטָה
טקסט התערוכה- שמיטה / מיכל גבע
מאת דני יהב בראון
מעשה השמיטה יש בו משום נדיבות. נדיבות בין אדם לחברו וכזו בין אדם לסביבתו, לאדמתו. כך, כל שנה שביעית יבול הארץ נשאר לאלו שאין הפת נמצאת זמינה אצלם, וכך כל שנה שביעית זוכה הארץ למנוחה מחריש. מהלך שכזה אינו דבר של מה בכך. שכן טובת הפרט, ולעיתים אף התקיימותו החומרית, עלולה לעמוד בסכנה. השמיטה היא הלכה למעשה -- ויתור. היא מוכנותו של אחד לשמוט, תרתי משמע, את הקרקע תחת רגליו
הציור של מיכל גבע שומט גם הוא את הקרקע מתחת רגליו הוא. בסדרת ציורים חדשה, מציעה גבע מבט על ארכיטקטורה ישראלית. אולם מראה עין חטוף עלול להטעות. אסטרטגיה ציורית אחת של גבע מביטה אל תוך חצרות פנימיות מנקודת מבט פנימית, כזו שלמראית עין יכולה להראות טיפולוגית, חקרנית, אולם למעשה מנסחת נקודת מבט אישית, כזו שרואה ואינה נראית. אסטרטגיה אחרת, מצמידה את הדימוי לפני הציור ולפני הצופה. גוזרת עליו, על הצופה, ראיה קרובה עד עיוורון כמעט. הצופה בעבודה כמעט תמיד מוצא את עצמו תחת הכסות הארכיטקטונית, חלק בלתי נפרד ממנה, או "קרוב מידי" בצורה שבו מאיים הציור על הבד - לקרוס. וכך מבלי משים, הסובייקט ממוקם בחלל הציור, חלק ממנו. כשכזה כעת, עמדה טיפולוגית היא כמעט בלתי אפשרית. כעת את או אתה - הצופים, הופכים לחלק מנרטיב, גם אם פסיבי. זה הזמן שבו ארכיטקטורה הופכת לזירה, לבמה, של התרחשות. ה"בעיה" או לטעמי היתרון בציורים של גבע, היא שכמו בביקור במבנה היסטורי עם טקסט שנלווה אליו, עלינו להנפיש את הזירה, למלא אותה בתוכן החסר. וזאת משום שהזירה של גבע לעולם נמצאת בין אקט אחד למשנהו. הצופים בעבודה נחבאים מאחורי עץ או ממוקמים בחלון האחורי. בעמדת המתנה, בציפייה לטקסט שיגלה את עצמו. הפרדוקס כאמור, שאותה אתנחתה, היא למעשה הטקסט של גבע
בזמן ההמתנה בעודנו ממתינים להתרחשות, מתחיל הציור להתקלף, לחשוף את השבירות של מעשה הארכיטקטורה, שיד ביד, חושף את שבירותו של הדימוי. הציור של גבע נטול קרקע. המבנים בציור מושהים באוויר, מעצימים את חסרונו של ציר אופקי תחת רגליהם. הארכיטקטורה שרירה וקיימת. היסודות לעומת זאת, אינם. גבע שומטת את רצפת הציור ומשנה בכך את מערכת האיזונים והמשקלים. יש בשמיטה כזו משום ערעור על יסודות המדיום עצמו. אני חושב על הניסיון הנואש של הציירים במהלך שנות היסטוריה רבות להגיע לכדי ניסוח מדויק של פרספקטיבה. על הכישלונות הרבים ועל הסיפוק שהגיע ביחד עם הנוסחה המתמטית של אלברטי. אני חושב על מודל העיר המודרנית של פיירו דה לה פרנצ'סקה, על אריחי הרצפה שהולכים ומתלכדים בצייתנות בנקודת המגוז. ואני רק יכול לתאר לעצמי את ההתרגשות הרבה כאשר הצליחו ליישם את הנוסחה בעבודותיהם. הרצפה בציור של דה לה פרנצ'סקה היא לא רק הבסיס של ניסוח ציורי, היא גם בסיס אידיאולוגי לתפיסת עולם מתחדשת. תפיסה שמטפחת חשיבה רציונליסטית שמקורה בראיית עולם קלסית. מיכל גבע חוזרת במידה רבה אחורנית. עד כמה שהציור שלה מנהל דיאלוג עם המסורת הקלסית, הוא גם מפרק את אותה מסורת ממש. ללא קו אופקי, נוזל הציור לתוך תהום פעורה. המשקלים משתנים, ואיתם הראיה. הדימויים הארכיטקטוניים הם לא יותר מקליפה של חור, תפאורה לעולם שנחבא מהעין. העין מבקשת לנוע מלמעלה למטה, לראות מה בחור? לברר להיכן נעלמה הרצפה ואיתה הביטחון עליו היא אמונה
בשנת 2001 קרסה הרצפה באולמי וורסאי בירושלים במהלך חתונה. רבים מהמוזמנים נפלו מהלך של שלוש קומות. בשנייה אחת, המבט של האורחים שנשארו לעמוד, כמו אלו שצפו בתיעוד הוידיאו, עבר מציר אופקי לציר אנכי -- מלמעלה למטה. בהרף עין היש הפך לאין, התוכן נמחק, מפנה מקום לואקום שכולו ענן אבק, מסמן כמעט קריקטוריסטי לטרגדיה. בציור של מיכל גבע אין סימון לקריסה, אין ענן אבק מעל פי התהום. נהפוך הוא. התהום בציור הוא חלק מתבנית הנוף, הוא בלתי נפרד ממנו. הוא היה שם מאז ומעולם. והוא פסטורלי על גבול הולכת שולל. תחת מסמנים של סכנה, כאלו שמתריעים מפני אחת שמתרגשת, הצופה בעבודה של גבע, נחשף לעומקו של הבור ולמורכבותו, רק כאשר, לאשורו, או שמע לדאבונו? הוא נשמט כבר לתוכו